תקציר: איסור עבודת המולך, הנזכר יותר מפעם אחת הינו איסור חמור שעונשו בצידו. בתחילה חשבו החוקרים כי עבודת המולך מקורה בפיניקיה, אולם העובדה שפולחן זה לא מוזכר בממלכת ישראל, שקיימה יחסים עם ממלכת צור הפריך את הטענה האמורה. בנוסף, עבודת המולך נזכרת רק בממלכת יהודה, בימיהם של המלכים אחז ומנשה. אשר על כן יתכן מאוד שפולחן זה הגיע דווקא מהממלכה האשורית…

עודכן ב- 3 במאי 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשות אחרי מות – קדושים, מופיע איסור עבודת המולך: " וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ. וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם"[1].

המולך הנזכר כאן הוא אלוהות זרה, שאסור לעובדה באיסור חמור. החומרה של איסור זה נובעת בראש ובראשונה מהעונש הקשה של עבודה זרה זו וגם מהעובדה שאיסור עבודת המולך נזכר בספר ויקרא חמש פעמים, ארבע פעמים בפסוקים האמורים, ופעם נוספת בפרק י"ח:" וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְהוָה"[2].

עבודת המולך נזכרת עוד שלוש פעמים מחוץ למקרא, כדלקמן: "וְטִמֵּא אֶת-הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵי בני- (בֶן-) הִנֹּם:  לְבִלְתִּי, לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ וְאֶת-בִּתּוֹ בָּאֵשׁ—לַמֹּלֶךְ" [3] , "וַיִּבְנוּ אֶת-בָּמוֹת הַבַּעַל אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן-הִנֹּם, לְהַעֲבִיר אֶת-בְּנֵיהֶם וְאֶת-בְּנוֹתֵיהֶם לַמֹּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-צִוִּיתִים וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי, לַעֲשׂוֹת הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת--לְמַעַן, הַחֲטִי(א) אֶת-יְהוּדָה" [4], "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה, לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב, בָּהָר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם; וּלְמֹלֶךְ, שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן" [5]. השווה בכל המקורות הללו הוא אזכור המולך בהקשר למאמיניו, המקדישים לו את בניהם, פעם על פי הפועל נתן ופעם על פי הפועל העביר.

המקור בספר ירמיהו שהובא לעיל, קושר את פולחן המולך לפולחן שהתקיים בתופת גיא בן הינום מדרום לירושלים. כלל המקורות האמורים, מזכירים בהמשך הדברים את העובדה שעבודת המולך יש לה קשר עם אש, בין אם המדובר בהעברה גרידא או שריפה של ממש, המדובר בדרך כלל בהקרבת ילדים לאל זה. מהיכן הגיע עבודה זו שאיסורה חמור כל כך? יש חוקרים [6] שטענו שעבודת המולך, קרי הקרבת ילדים עבורו חדרה מפיניקיה לארץ כנען.  כך למשל כתובות, מהמאה השלישית לפני הספירה, ממושבת הפיניקים בצפון אפריקה, קרתגו, מספרת אודות פולחן קרבנות אדם הקשור במולך הנקרא בפיניקית – Molchomer. גם מכתובות פיניקיות קדומות יותר, עולה כי בעת אסון לאומי, היה נוהג של הקרבת ילדים להרגיע את האלים הזועמים.

זכר לעבודת המולך בתנ"ך, אנו יכולים גם למצוא בסיפור העלאת בן המלך לקרבן על ידי מישע מלך מואב: "וַיִּקַּח אֶת-בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר-יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל-הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף-גָּדוֹל, עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּסְעוּ, מֵעָלָיו, וַיָּשֻׁבוּ, לָאָרֶץ" [7], ובסיפור בת יפתח [8]. ברם, בניגוד לסיפורים אלה, מתואר פולחן המולך ביהודה רק בימיו של המלך אחז [9], שבזמנו עבודת המולך התמסדה במקום קבוע – בתופת.

למרות שהיו חוקרים שטענו שעבודת המולך מקורה בפיניקיה, חוקרים אחרים דחו הנחה זו מכל וכל. ההוכחה הטובה ביותר היא העבודה שלא נמצא זכר לפולחן המולך בממלכות הצפון. אילו מקור עבודת המולך היה אכן מפיניקיה הרי שניתן היה לצפות שבממלכת ישראל, שקיימה מערכת יחסים קרובה עם ממלכת צור, היא תהיה מחזה נפוץ ולא היא. על פולחן המולך אנו שומעים כאמור בתקופתו של המלך אחז ביהודה, בשלהי המאה השמינית לפני הספירה, ושיא הפולחן במהלך המאה השביעית לפני הספירה בימי מנשה:" וְהֶעֱבִיר אֶת-בְּנוֹ, בָּאֵשׁ, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ, וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים:  הִרְבָּה, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה—לְהַכְעִיס"[10].

עובדה נוספת הינה שהנביא הראשון אשר מתריע בגלל עבודת המולך, הוא הנביא ישעיהו, שפעל בזמן מלכותו של אחז: "כִּי-עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה, גַּם-הוא (הִיא) לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב; מְדֻרָתָהּ, אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה--נִשְׁמַת יְהוָה כְּנַחַל גָּפְרִית, בֹּעֲרָה בָּהּ" [11]. תיעוד זה מספרי הנבואה מעיד על כך כי עבודת המולך הייתה חידוש, שבא כנראה בגלל המגע של המלך אחז עם ממלכת אשור, ואין כאן כל השפעה פיניקית בנמצא. ואכן, בתעודות אשוריות מצויות עדויות על שריפת בנים ובנות לאלים אדד וזוגתו אישתר מלכת השמים. אם בוחנים תעודות אלה לעומקן, יש סבירות גבוהה לכך שאין זו שריפה במובן המילולי שלה, אלא במובן של הקדשה לעבודת האל – כמורה. בנוסף, טקס שריפת הילדים או לחילופין הקדשתם לכמורה נעשה בממלכה האשורית אף הוא מחוץ לעיר במקום ששמו חמרו, בדומה לתופת הנזכר במקרא בהקשרו של המולך. ראיה נוספת לכך שלא היה מדובר ככול הנראה בשריפה של ממש, אנו מוצאים בפירוט של חטאי אחז ומנשה. בחטאים אלה קשורים אמנם לאש, ללא הזכרת המולך, מובא הפועל העביר ולא שרף:" וַיֵּלֶךְ(=אחז), בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל; וְגַם אֶת-בְּנוֹ, הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ, כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [12], "וְהוּא (מנשה) הֶעֱבִיר אֶת-בָּנָיו בָּאֵשׁ, בְּגֵי בֶן-הִנֹּם, וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְכִשֵּׁף, וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי" [13].

גם במשנה מתפרשת עבודת המולך בדרך כלל כמסירה לכמורה: "הנותן מזרעו למולך, אינו חייב, עד שימסור למולך ויעביר באש. מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך, אינו חייב, עד שימסור למולך ויעביר באש" [14]. דעה אחרת של ר' ישמעאל אומרת כי משמעות ההעברה למולך הינה הקמת זרע מאישה נוכרייה. לדעת ר' יהודה הכוונה בעבודת המולך בכריתת ברית בדרך מיסטית לעבודה זרה. פרשנויות אלה, שהמדובר לא בשריפה של ממש, נמצאת גם בתרגום השבעים. לדעת התרגום המדובר בטקס ההעברה באש כסוג של טיהור לקראת כניסה לכהונה במאגיה האלילית, וכן הבין זאת גם פילון [15] האלכסנדרוני [16].

אחרית דבר

איסור עבודת המולך, הנזכר יותר מפעם אחת הינו איסור חמור שעונשו בצידו. בתחילה חשבו החוקרים כי עבודת המולך מקורה בפיניקיה, אולם העובדה שפולחן זה לא מוזכר בממלכת ישראל, שקיימה יחסים עם ממלכת צור הפריך את הטענה האמורה. בנוסף, עבודת המולך נזכרת רק בממלכת יהודה, בימיהם של המלכים אחז ומנשה. אשר על כן יתכן מאוד שפולחן זה הגיע דווקא מהממלכה האשורית.

תעודות ממלכה זו מאששות את העובדה שפולחן שכזה אכן התקיים, אולם התעמקות במסמכים אלה מעלה כי המדובר בטקס סמלי של הקדשת הבנים לכמורה ולא העלאתם על המוקד. כך הבינו זאת גם חז"ל, תרגום השבעים ופילון האלכסנדרוני. העמדה הפרשנית האחידה הזאת, מלמדת אולי על מקור קדום ולא על חידוש מתקופת התנאים. מקור שאומר כי אין המדובר בשריפה של ילדים אלא בהקדשתם בלבד.

[לאוסף המאמרים על 'פרשת אחרי מות', לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על 'פרשת קדושים', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת אחרי מות'.
• אוסף מאמרי יום הכיפורים.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת 'אחרי מות' באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 27/4/19.
• פנחס יחזקאלי (2018), מאמרי יום הכיפורים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 18/9/18.

[1] ויקרא, פרק כ', פסוקים: א' – ה'.

[2] שם, פרק י"ח, פסוק כ"א.

[3] מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק י'.

[4] ירמיה, פרק ל"ב, פסוק ל"ה.

[5] מלכים א', פרק י"א, פסוק ז'.

[6] עולם התנ"ך, ויקרא, דודזון – עתי, ת"א, 1997, עמודים: 142 – 147.

[7] מלכים ב', פרק ג', פסוק כ"ז.

[8] שופטים, פרק י"א, פסוקים: ל' – מ'. להרחבה על יפתח ראה – אבי הראל, מנהיג ללא ייחוס – לדמותו של יפתח הגלעדי, ייצור ידע, יולי 2016.

[9] אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה, שלט בממלכת יהודה במשך תקופה של כמעט 20 שנה, לאחר שלטונם של עוזיהו סבו ויותם אביו ולפני שלטונו של חזקיהו בנו. בין החוקרים יש מחלוקת לגבי תחילת תקופת מלכותו ולגבי מועד סיומה. לכל הדעות, הן על פי המקרא והן על פי המקורות האשוריים, בתקופה שבין 733 לפנה"ס עד 727 לפנה"ס שימש אחז כמלך יהודה.

[10] מלכים ב', פרק כ"א, פסוק ו'.

[11] ישעיהו, פרק ל', פסוק ל"ג.

[12] מלכים ב', פרק ט"ז, פסוק ג'.

[13] דברי הימים ב', פרק ל"ג, פסוק ו'.

[14] משנה, סנהדרין , פרק ז', משנה ז'.

[15] ידידיה הכהן, שנודע בשמו היווני פילון האלכסנדרוני היה פילוסוף יהודי-הלניסטי שחי באלכסנדריה בימי הקיסרות הרומית, במאה הראשונה לפני הספירה. הרבה לעסוק באפולוגטיקה של הדת היהודית, ובהצגתה כתואמת לעקרונות הפילוסופיה היוונית.

[16] בספרו על החוקים לפרטיהם, ראה - כתבי פילון האלכסנדרוני, על החוקים לפרטיהם , בעריכת סוזאן דניאל נטף, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תשמ"ו - תשע"ב, א', 60, 319.